Steinsaltz Commentary Bekhorot 18a – ביאור שטיינזלץ בכורות יח.‏ – Shas HaMeforash

גמרא

פירוש

סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם בִּידֵי שָׁמַיִם וְכׇל שֶׁכֵּן בִּידֵי אָדָם. נֵימָא כְּתַנָּאֵי נִמְצָא מְכוּוָן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת לֹא הָיוּ עוֹרְפִין ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת מַאי לָאו בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם. וְתִיסְבְּרַאּ אִי קָסָבַר תַּנָּא קַמָּא אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם אַמַּאי לֹא הָיוּ עוֹרְפִים יָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשׁוּתָּפוּת וְיִתְּנוּ. אֶלָּא לְהָנֵי תַּנָּאֵי דְּכוּלֵּי עָלְמָא אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וְהָכָא בִּקְרוֹבָה וְלֹא קְרוֹבוֹת קָמִיפַּלְגִי דְּתַנָּא קַמָּא סָבַר קְרוֹבָה וְלֹא קְרוֹבוֹת וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר קְרוֹבָה ואפי׳וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת. מַאי הָוֵי עֲלַהּ אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר רַב עַמְרָם תָּנָא נִמְצָא מְכוּוָן בֵּין שְׁתֵּי עֲיָירוֹת ר׳רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר שְׁתֵּיהֶן מְבִיאוֹת שְׁתֵּי עֲגָלוֹת וַחֲכָמִים אוֹמְרִים ^איָבִיאוּ עֶגְלָה אַחַת בְּשׁוּתָּפוּת וְיַתְנוּ. מַאי קָסָבְרִי רַבָּנַן אִי קָסָבְרִי רַבָּנַן דְּאֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וּקְרוֹבָה ואפי׳וַאֲפִילּוּ קְרוֹבוֹת לַיְיתֵי תַּרְתֵּי וְאִי קְרוֹבָה וְלֹא קְרוֹבוֹת אפי׳אֲפִילּוּ חֲדָא לָא לַיְיתֵי אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ קָסָבְרִי רַבָּנַן אִי אֶפְשָׁר לְצַמְצֵם וַאֲפִילּוּ בִּידֵי אָדָם שְׁמַע מִינַּהּ.: ר׳רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר [הכהן] בּוֹרֵר לוֹ אֶת הַיָּפֶה.: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי טַרְפוֹן קָא סָבַר הָהוּא דְּבָרִיא נָפֵק בְּרֵישָׁא.: ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מְשַׁמְּנִין כּוּ׳.: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הַכֹּהֵן ^בנוֹטֵל כְּחוּשָׁה אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן וְהָא אֲנַן מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן תְּנַן אֲמַר לֵיהּ עַד דַּאֲכַלְתְּ כַּפְנְיָיתָא בְּבָבֶל תַּרְגֵּימְנָא מִסֵּיפָא. דְּקָתָנֵי סֵיפָא מֵת אֶחָד מֵהֶן רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר יַחְלוֹקוּ ר׳רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר הַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶן דְּכִי הֲדָדֵי פְּלִיגִי הָכִי נָמֵי לִיפַּלְגִי גַּבֵּי הֲדָדֵי אֶלָּא מַאי מְשַׁמְּנִין שׁוֹמֶן יְהֵא בֵּינֵיהֶן דְּאָמַר לֵיהּ לְכֹהֵן אַיְיתִי רְאָיָה דִּבְכוֹר הוּא וּשְׁקֹיל.: וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב וְחַיָּיב בְּמַתָּנוֹת וְרַבִּי יוֹסֵי פּוֹטֵר.: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי מֵאִיר אָמַר ר׳רַבִּי יוֹחָנָן הוֹאִיל וְכֹהֵן בָּא עָלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדִין דְּאָמַר לֵיהּ אִי בְּכוֹר הוּא כּוּלֵּיהּ דִּידִי הוּא אִי לָא בְּכוֹר הוּא הַב לִי מַתָּנוֹת מִינֵּיהּ. ור׳וְרַבִּי יוֹסֵי מַאי טַעְמָא אָמַר רָבָא עָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה ואע״גוְאַף עַל גַּב דְּלָא מְטָא לִידֵיהּ כְּמַאן דִּמְטָא לִידֵיהּ וְזַבְּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל בְּמוּמֵיהּ. א״ראָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַכֹּל מוֹדִים בִּסְפֵק בְּכוֹר שֶׁאֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן שֶׁחַיָּיב בְּמַתָּנוֹת. הַכֹּל מוֹדִים מַאן ר׳רַבִּי יוֹסֵי פְּשִׁיטָא עַד כָּאן לָא קָא פָטַר ר׳רַבִּי יוֹסֵי הָתָם אֶלָּא דַּחֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן דְּעָשׂוּ שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה כְּזוֹכֶה אֲבָל אֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן לָא. מַהוּ דְּתֵימָא טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹסֵי דְּקָסָבַר דְּאִי מְחַיְּיבַתְּ לֵיהּ בְּמַתָּנוֹת אָתֵי לֵיהּ לִידֵי גִּיזָּה וַעֲבוֹדָה אע״גאַף עַל גַּב דְּאֵין חֲלִיפִין בְּיַד כֹּהֵן קָא מַשְׁמַע לַן. וּמִי מָצֵית אָמְרַתְּ הָכִי וְהָתָנֵי סֵיפָא שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵרמהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)

הערות

^א רמב״ם הלכות רוצח ושמירת נפש ט׳:ח׳

^ב רמב״ם הלכות בכורות ה׳:א׳
טור יורה דעה שי״ח:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שי״ח:א׳

סבר לה [סבור הוא] כדעת רבי יוסי הגלילי, שאמר: אפשר לצמצם בידי שמים, וכל שכן בידי אדם, ואין להוכיח מכאן מהי דעת חכמים במשנתנו. ומציעים: נימא כתנאי [האם נאמר שהשאלה אם אפשר לצמצם בידי אדם, שנויה כמחלוקת תנאים], שכן שנינו בברייתא: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות — לא היו עורפין עגלה. ר׳ אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, כל עיר — עגלה אחת. מאי לאו בהא קמיפלגי [האם לא בדבר זה הם חלוקים], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: אי אפשר לצמצם ולדייק במדידה, ומספק איזו עיר קרובה יותר — אין אף אחת מהן מביאה עגלה, ור׳ אליעזר סבר [סבור] כי אפשר לצמצם? ותוהים: ותיסברא [וכי יכול אתה לסבור כן]? אי קסבר תנא קמא [אם סבור התנא הראשון] כי אי אפשר לצמצם, אמאי [מדוע] לא היו עורפים כלל? יביאו בני שתי העיירות עגלה אחת בשותפות, ויתנו ביניהם: אם עירכם הקרובה — הריהי שלכם ונערפת עבורכם, ואם עירנו הקרובה — הריהי שלנו ונערפת עבורנו! אלא, ביחס להני תנאי [למחלוקת של תנאים אלה] יש לומר כי דכולי עלמא [לדעת הכל] אפשר לצמצם, וכדעת ר׳ יוסי הגלילי. והכא [וכאן] בשאלה האם מה שנאמר ״העיר הקרובה״ (דברים כא, ג) בא ללמד: קרובה ולא קרובות, קמיפלגי [חלוקים הם], דתנא קמא סבר [שהתנא הראשון סבור]: דוקא כאשר עיר אחת קרובה לחלל יש להביא עגלה, ולא אם שתים קרובות באותה מידה, ור׳ אליעזר סבר [סבור]: ״קרובה״ — ואפילו קרובות. ונמצא שאין פתרון לשאלה האם בידי אדם אפשר לצמצם, לדעת חכמים שבמשנתנו. ושואלים: מאי הוי עלה [מה היה עליה] על שאלה זו? כיצד פתרו אותה? אמר רב חייא בר אבין אמר רב עמרם, תנא [שנה החכם] ברייתא נוספת בענין עגלה ערופה: נמצא ההרוג מכוון בין שתי עיירות, ר׳ אליעזר אומר: שתיהן מביאות שתי עגלות, וחכמים אומרים: יביאו עגלה אחת בשותפות ויתנו: אם אתם הקרובים — הריהי שלכם, ואם אנו קרובים — הריהו שלנו. ונברר: מאי קסברי רבנן [מה סבורים חכמים אלה]? אי קסברי רבנן [אם סבורים חכמים] שאפשר לצמצם, ומה שנאמר ״העיר הקרובה״ כוונתו — ואפילו קרובות, אם כן לייתי תרתי [שיביאו שתיים, שתי עגלות]! ואי [ואם] לדעתם ״קרובה״ דוקא, ולא קרובות — אפילו חדא לא לייתי [אחת לא יביאו]! אלא לאו שמע מינה קסברי רבנן [האם לא תלמד מכאן שסבורים חכמים]: אי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם, ולא ייתכן ששתיהן קרובות באותה מידה, ולכן מביאים עגלה אחת בשותפות ומתנים עליה. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא. א שנינו במשנה: רחל שילדה שני זכרים, ויש ספק איזה מהם יצא ראשון, ר׳ טרפון אומר: הכהן בורר לו את היפה. ומבררים: מאי טעמא [מה הטעם] של רבי טרפון? ועונים: קא סבר [סבור הוא]: ההוא דבריא נפק ברישא [אותו ולד שהוא בריא וחזק יותר ודאי יצא בתחילה], והוא הבכור. ב ועוד שנינו: ר׳ עקיבא אומר משמנין ביניהן. ובפירוש הדברים, אמר ר׳ חייא בר אבא אמר ר׳ יוחנן: הכהן נוטל את הכחושה שביניהם. אמר ליה [לו] ר׳ חייא בר אבא לר׳ יוחנן: והא אנן [והרי אנו] ״משמנין ביניהן״ תנן [שנינו], ומשמעות הדבר — שמחלקים ביניהם את שוויים של שני הולדות! אמר ליה [לו]: עד דאכלת כפנייתא [עד שאתה אכלת תמרים] בבבל, תרגימנא מסיפא [אנו כבר תרגמנו, הסברנו, את הענין הזה מסוף המשנה], דקתני סיפא [ששנינו בסוף]: מת אחד מהן מהשנים שיצאו כאחד — ר׳ טרפון אומר: יחלוקו, ר׳ עקיבא אומר: הכהן, שהוא המוציא מחבירו — עליו מוטלת הראיה שזה שנותר בחיים הוא הבכור. ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] ש״משמנין ביניהן״ שאמר רבי עקיבא בתחילה, כוונתו דכי הדדי פליגי [שחולקים זה עם זה] — הכי נמי לפלגי גבי הדדי [כך גם כן, כשמת אחד מהם, שיחלקו זה עם זה]! אלא מאי [מה] פירוש ״משמנין ביניהן״ — שומן, מה שהאחד שמן מחבירו, יהא ביניהן, כלומר, ידונו עליו, דאמר ליה [שאומר לו] בעל הבית לכהן: אייתי [הבא] ראיה שהשמן בכור הוא, ושקיל [וקח אותו]. והואיל ואין לו ראיה — יטול את הכחוש. ג עוד שנינו במשנה: והשני, שנשאר ביד הבעלים, ירעה עד שיסתאב (שיפול בו מום), ויישחט כדי לאוכלו. וחייב במתנות, שצריך הבעלים לתת לכהן זרוע לחיים וקיבה, כדין השוחט בהמת חולין. ור׳ יוסי פוטר. ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ מאיר, המחייב במתנות? אמר ר׳ יוחנן: הואיל וכהן בא עליו בטענה משני צדדין, דאמר ליה [שאומר לו]: אי [אם] בכור הוא — כוליה דידי [כולו שלי] הוא, אי [אם] לא בכור הוא — הב [תן] לי מתנות מיניה [ממנו]. ושואלים: ור׳ יוסי מאי טעמא [מה טעם] הוא פוטרו מן המתנות? אמר רבא: במקרה זה עשו חכמים את שאינו זוכה כזוכה, וזכה הכהן מתחילה בבכור, ואף על גב דלא מטא לידיה [ואף על פי שלא הגיע לידו] של הכהן, נחשב הדבר כמאן דמטא לידיה [כמי שהגיע לידו], ולאחר מכן זבניה [מכר אותו] לישראל במומיה [במומו] תחת זה שקיבל מידו. ונמצא שיש ביד הבעלים בכור שקנה מיד הכהן, שהוא פטור מן המתנות. אמר ר׳ אלעזר: הכל מודים בספק בכור המצוי ביד ישראל, במקרה שאין חליפין שלו מצויים ביד כהן, שלא קיבל הכהן ולד אחר תמורתו — שחייב במתנות. ושואלים: הכל מודים מאן [מיהו], ר׳ יוסי? פשיטא [פשוט] שכך הוא! הרי עד כאן לא קא פטר [לא שמענו שפוטר] ר׳ יוסי התם [שם] במשנתנו את הספק מן המתנות אלא במקרה שחליפין שלו ביד כהן, משום שאז ניתן לומר: עשו שאינו זוכה כזוכה, אבל אם אין חליפין ביד כהן — לא! ומשיבים: עדיין צריך הדבר להיאמר, שכן מהו דתימא [שתאמר]: טעמא [הטעם] של רבי יוסי אינו משום שעשו את הכהן כאילו זכה מתחילה בולד שביד הבעלים, אלא משום דקסבר [שהוא סבור] דאי מחייבת ליה [שאם אתה מחייב אותו] במתנות, ככל בהמת חולין — אתי ליה [יבואו בו] לידי גיזה ועבודה, ולא ינהגו בו דין ספק בכור, שאסור בגיזה ובעבודה. ונימוק זה שייך בכל ספק בכור, אף על גב [אף על פי] שאין חליפין שלו ביד כהן. לכן קא משמע לן [משמיע לנו] ר׳ אלעזר שרק במקום שקיבל הכהן את חליפיו, פטור הספק שביד ישראל ממתנות. ושואלים: ומי מצית אמרת הכי [והאם יכול היית לומר, לפרש כך], שזהו טעמו של ר׳ יוסי? והתני סיפא [והרי הוא שונה בסוף, במשנה להלן], שהיה ר׳ יוסי אומר:מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)

הערות

Gemara

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון